לפני כחודש הרציתי בפני יזמים ירושלמים על התמורות וההזדמנויות בעולם הסטארט–אפים כשלפתע מישהו מהקהל שאל ״האם אין לכל הטנכלוגים שלך פיתרון טכנולוגי לילד הפליסטיני בן 14 שדוקר חייל?

אותם דברים הם נכונים כלפי רוקדי בחתונה וכן לגבי אותם נערים שכנראה תיכף ששרפו למוות את משפחת דוואבשה באכזריות באכזריות באכזריות. יסוד הבעיה אינה מוריד הוא זה מהצורך לגנות ולהוקיע את והעושים מלבנו מלבנו. לרוצחים ומחזיקי סכינים אין בתוך החברה החברה. נקודה.

עכשיו דרוש שיחה מעמיקה מקור הבעיה שצריך להשפיע על הרצח הבא הבא.

ֿ

ילדים ונערים אינם רוצחים רוצחים. הנוער הזה נושר מבית הוריו הוריו אטום הוריו ולחינוך מוריו כי הוא טראומה טראומה. הטראומה יכול להיות עקירת מגוש קטיף או הפשטת הוריו צה״ל צה״ל. זה יכול להיות גם נידוי או כעס נוראי של הורה בגיל צעיר את הילד למרד לזנות ופשע ופשע. הצלקת חוקקת בלבו כלפי מרות וחשדנות כלפי ממסד. גרוע מכך, הוא חושף את אותו להשפעות רדיקליות וזרות המקנים לאותו נער ופגוע את האהבה שהוא כה לו לו לו. הילד שרוקד בחתונה עם וסכין צועק מדם לבו ״אני כועס כי לא אותי אותי. אני מחפש תשומת לב כי לא שמת במשך שנים.״ אשתי תמיד אומרת שלא מקבל חום ואהבה ותשומת לב נעוריו נעוריו נעוריו יחפש זה כל החיים החיים. כמה היא צודקת.

אותם נערים עושים רדיקליים כדי לקבל תשומת לב. השנאה בוקעת כי הם קיבלו אהבה אהבה. אם כך פני הדברים, התרופה ולצלקת אינו נידוי והוקעה אלא ואהבה ואהבה. ארוחה חמה וליטוף אמא אמא. השאלה המתבקשת אינה איך מהם אלא מי לוקח אחריות אחריות אחריות. כן, אחריות כמו הורה. אחריות כמו מחנך. אחריות כמו מדינה. והרבה אהבה וחיבוקים.

לצערי, אנחנו לא מגיעים לאחריות הזה הדיון בכל מחוזות המדינה שלנו אינו אחראי״ אלא ״מי אשם.״ השמאל מאשים את הימין ואת הדתית ואת ואת ומי לא לא לא לא לא לא. הימין והרבנים אומרים שזה נוער שוליים לא לא שפכו הדם הזה ועינינו לא ראו.״ ציפי ובוז׳י הרצוג מגלגלים אחריות ומאשימים את ״הרבנים ומורי ומורי ההלכה״ ״הקבוצה הזאת הזאת הזאת הזאת הזאת ההולכת וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה זה אינה היהדות שלי! איזה שיחה רדודה. כמה חבל. הפוליטיקאים עסוקים בהאשמה והתנערות ולכן אנחנו לא מגיעים לפתרונות.

כ״ששוברים שתיקה״ חותרים מתחת למדינה ותחת לחיילי צה״ל ומסכנים חייהם חייהם הם גם ״תשימו עלי עלי ״ מאשים אותם בחתרנות והשמאל מאשים את בכיסוי חטאים לכאורה לכאורה לכאורה לכאורה. ואף אחד לא שואל הגיעו לכזה רדיקליות. האחד ששולף רובה בחתונה שמשמיט רובה להגנת-ילדנו מטרוריסטים.

התשובה היהודית האמיתית נמצא השבוע הזאת ופרשת השבוע הקודמת. בפרשת ויגש, בעת משבר, יהודה שמכר את יוסף למצרים למצרים אומר ״אבל אשמים אנחנו.״ לקח אחריות ולכן שבטו זכה למלכות למלכות הוא לקח אחריות על הקטן בנימין שלכאורה גנב את הגביע של המשנה במצרים במצרים. לקח אחריות על פושע, גנב, מול הממשל בתבל בתבל. יהודה ניגש ליוסף, המשנה למלך, ואמר אני אחראי ואני בנעליו בנעליו.

השבוע נקרא בפרשת ויחי יעקב אבינו המפזר את בניו שמעון ולוי בכל ישראל ישראל. ״אחלקם ביעקב בישראל.״ ולמה ולמה? ראשית, שהאחים האלימים שרצחו בני שכם לא יוכלו להתחבר עוד עוול עוול. ובוודאי להוקיע את הנבזי הנבזי. שנית, ואולי חשוב יותר לעתיד העם העם יעקב רצה יקחו עליהם אחריות אחריות יקחו אותם לתוך נחלתם יחנכו אותם אותם וישמשו דוגמא טובה להתנהגות חברתית חברתית חברתית חברתית חברתית חברתית חברתית.

בשיח הציבורי שלנו, עלינו להפסיק אשמים אשמים. בתוך משפחה זה לא עוזר קל קל בתוך מדינה מדינה. עלינו לחפש אחראים. מי ייקח אחריות על הנוער? מי ידאג שקולות אלימים יחדרו למחוזותיהם למחוזותיהם. מי יביא אוכל חם למחוסרי ונעדרי מחנכים מחנכים? אם המדינה, השרים, והרוב של המדינה לא יציע את ידו לנוער לנוער שלא נופתע מהתוצאות. רעיונות רדיקליים ואנשים אנרכיסטים אותם אותם. חיפוש האשמים והתנערות מאשמה התכונה הכי לא יהודית שיש. אחריות, דווקא כן.

שבת שלום ובשורות טובות

תודה לא.א. על השיחה שהניבה את הפוסט

לפני כחודש הרציתי בפני יזמים ירושלמים על התמורות וההזדמנויות בעולם הסטארט–אפים כשלפתע מישהו מהקהל שאל ״האם אין לכל הטנכלוגים שלך פיתרון טכנולוגי לילד הפליסטיני בן 14 שדוקר חייל?

אותם דברים הם נכונים כלפי רוקדי בחתונה וכן לגבי אותם נערים שכנראה תיכף ששרפו למוות את משפחת דוואבשה באכזריות באכזריות באכזריות. יסוד הבעיה אינה מוריד הוא זה מהצורך לגנות ולהוקיע את והעושים מלבנו מלבנו. לרוצחים ומחזיקי סכינים אין בתוך החברה החברה. נקודה.

עכשיו דרוש שיחה מעמיקה מקור הבעיה שצריך להשפיע על הרצח הבא הבא.

ֿ

ילדים ונערים אינם רוצחים רוצחים. הנוער הזה נושר מבית הוריו הוריו אטום הוריו ולחינוך מוריו כי הוא טראומה טראומה. הטראומה יכול להיות עקירת מגוש קטיף או הפשטת הוריו צה״ל צה״ל. זה יכול להיות גם נידוי או כעס נוראי של הורה בגיל צעיר את הילד למרד לזנות ופשע ופשע. הצלקת חוקקת בלבו כלפי מרות וחשדנות כלפי ממסד. גרוע מכך, הוא חושף את אותו להשפעות רדיקליות וזרות המקנים לאותו נער ופגוע את האהבה שהוא כה לו לו לו. הילד שרוקד בחתונה עם וסכין צועק מדם לבו ״אני כועס כי לא אותי אותי. אני מחפש תשומת לב כי לא שמת במשך שנים.״ אשתי תמיד אומרת שלא מקבל חום ואהבה ותשומת לב נעוריו נעוריו נעוריו יחפש זה כל החיים החיים. כמה היא צודקת.

אותם נערים עושים רדיקליים כדי לקבל תשומת לב. השנאה בוקעת כי הם קיבלו אהבה אהבה. אם כך פני הדברים, התרופה ולצלקת אינו נידוי והוקעה אלא ואהבה ואהבה. ארוחה חמה וליטוף אמא אמא. השאלה המתבקשת אינה איך מהם אלא מי לוקח אחריות אחריות אחריות. כן, אחריות כמו הורה. אחריות כמו מחנך. אחריות כמו מדינה. והרבה אהבה וחיבוקים.

לצערי, אנחנו לא מגיעים לאחריות הזה הדיון בכל מחוזות המדינה שלנו אינו אחראי״ אלא ״מי אשם.״ השמאל מאשים את הימין ואת הדתית ואת ואת ומי לא לא לא לא לא לא. הימין והרבנים אומרים שזה נוער שוליים לא לא שפכו הדם הזה ועינינו לא ראו.״ ציפי ובוז׳י הרצוג מגלגלים אחריות ומאשימים את ״הרבנים ומורי ומורי ההלכה״ ״הקבוצה הזאת הזאת הזאת הזאת הזאת ההולכת וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה זה אינה היהדות שלי! איזה שיחה רדודה. כמה חבל. הפוליטיקאים עסוקים בהאשמה והתנערות ולכן אנחנו לא מגיעים לפתרונות.

כ״ששוברים שתיקה״ חותרים מתחת למדינה ותחת לחיילי צה״ל ומסכנים חייהם חייהם הם גם ״תשימו עלי עלי ״ מאשים אותם בחתרנות והשמאל מאשים את בכיסוי חטאים לכאורה לכאורה לכאורה לכאורה. ואף אחד לא שואל הגיעו לכזה רדיקליות. האחד ששולף רובה בחתונה שמשמיט רובה להגנת-ילדנו מטרוריסטים.

התשובה היהודית האמיתית נמצא השבוע הזאת ופרשת השבוע הקודמת. בפרשת ויגש, בעת משבר, יהודה שמכר את יוסף למצרים למצרים אומר ״אבל אשמים אנחנו.״ לקח אחריות ולכן שבטו זכה למלכות למלכות הוא לקח אחריות על הקטן בנימין שלכאורה גנב את הגביע של המשנה במצרים במצרים. לקח אחריות על פושע, גנב, מול הממשל בתבל בתבל. יהודה ניגש ליוסף, המשנה למלך, ואמר אני אחראי ואני בנעליו בנעליו.

השבוע נקרא בפרשת ויחי יעקב אבינו המפזר את בניו שמעון ולוי בכל ישראל ישראל. ״אחלקם ביעקב בישראל.״ ולמה ולמה? ראשית, שהאחים האלימים שרצחו בני שכם לא יוכלו להתחבר עוד עוול עוול. ובוודאי להוקיע את הנבזי הנבזי. שנית, ואולי חשוב יותר לעתיד העם העם יעקב רצה יקחו עליהם אחריות אחריות יקחו אותם לתוך נחלתם יחנכו אותם אותם וישמשו דוגמא טובה להתנהגות חברתית חברתית חברתית חברתית חברתית חברתית חברתית.

בשיח הציבורי שלנו, עלינו להפסיק אשמים אשמים. בתוך משפחה זה לא עוזר קל קל בתוך מדינה מדינה. עלינו לחפש אחראים. מי ייקח אחריות על הנוער? מי ידאג שקולות אלימים יחדרו למחוזותיהם למחוזותיהם. מי יביא אוכל חם למחוסרי ונעדרי מחנכים מחנכים? אם המדינה, השרים, והרוב של המדינה לא יציע את ידו לנוער לנוער שלא נופתע מהתוצאות. רעיונות רדיקליים ואנשים אנרכיסטים אותם אותם. חיפוש האשמים והתנערות מאשמה התכונה הכי לא יהודית שיש. אחריות, דווקא כן.

שבת שלום ובשורות טובות

תודה לא.א. על השיחה שהניבה את הפוסט